זכות הציבור לדעת אינה זכות לדעת הכול. דווקא ברגע שבו אדם נמצא פגיע, האחריות של הרשויות ושל כלי התקשורת צריכה להיות גדולה יותר

יש רגע שבו אירוע חדשותי מסתיים, אבל המבט הציבורי מסרב להרפות. נעדרים אותרו. החשש המיידי לשלומם הוסר. לכאורה, אפשר היה לנשום לרווחה ולהחזיר להם את חייהם. אלא שאז החלו להתפרסם סרטונים מרגעי האיתור, פרטים מתשאול משטרתי, התכתבויות אישיות, מידע כלכלי, פעולות פיננסיות, נתוני מיקום ואף חיפושים שביצעו בכלי בינה מלאכותית.

בעקבות הפרסומים הנוגעים לשתי נשים שנחשבו תחילה כנעדרות, נמצאו ולאחרונה שבו לישראל, *הורתה הרשות להגנת הפרטיות למשטרת ישראל, לערוך בירור מקיף בנוגע לאופן שבו הגיעו החומרים והפרטים האישיים לכלי התקשורת. הרשות ביקשה גם לבחון אילו שיקולים נשקלו לפני התרת הפרסום ולהפיק לקחים מערכתיים.

אבל גם לפני פרסום ממצאי הבדיקה, המקרה מחייב אותנו לשאול שאלה עקרונית: האם העובדה שהציבור דאג לאדם בזמן שנעדר מקנה לו זכות להציץ אל תוך חייו לאחר שנמצא?

דאגה ציבורית אינה כתב ויתור על פרטיות

אין מחלוקת על החשיבות שבפרסום מידע המסייע לאתר נעדרים. כאשר נשקפת סכנה, פרסום תמונה, שם, מקום הימצאות אחרון או פרט מזהה עשוי להציל חיים. במצב כזה קיים אינטרס ציבורי ברור, ולעיתים דחוף.

אלא שהצורך הזה משתנה ברגע שהאדם אותר. לאחר שהסכנה חלפה, אי אפשר להמשיך להשתמש באותה הצדקה כדי לחשוף כל פרט שנאסף במהלך החיפוש והחקירה.

יש הבדל בין לדווח שאדם נמצא בשלום לבין להציג אותו ברגע פגיע. יש הבדל בין למסור לציבור מידע הדרוש להבנת האירוע לבין לפרסם את מצבו הכלכלי, תנועותיו, התכתבויותיו או החיפושים שביצע.

הזכות לפרטיות אינה מתנה שמקבלים רק אנשים שחייהם מתנהלים לפי ציפיות הציבור. סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בפשטות: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".

המבחן האמיתי של הזכות הזאת אינו כאשר קל לכבד אותה. הוא דווקא כאשר האדם מסקרן, כאשר הסיפור מושך תשומת לב וכאשר הפרטים כבר נמצאים בידי רשות ציבורית או מערכת תקשורת.

היסטוריית החיפוש אינה יומן ציבורי

חשיפת חיפושים שביצע אדם בכלי בינה מלאכותית מוסיפה למקרה שכבה חדשה ומטרידה.

שורת חיפוש אינה בהכרח הצהרה, תוכנית או הודאה. אנשים משתמשים במנועי חיפוש ובכלי בינה מלאכותית כדי לברר פחדים, לבדוק אפשרויות, להבין תרחישים ולעיתים פשוט לחשוב בקול רם מול המכונה. השאלה שהוקלדה אינה מספרת בהכרח מה האדם עשה, ולעיתים אפילו לא במה הוא מאמין.

הפיכת היסטוריית החיפוש לחומר בידורי או ראייתי בעיני הציבור עלולה ליצור תמונה מעוותת. מחשבה חולפת מקבלת מעמד של עובדה. שאלה הופכת לכוונה. התלבטות מוצגת כהחלטה.

בעידן שבו יותר ויותר אנשים פונים לכלי בינה מלאכותית בעניינים בריאותיים, כלכליים, משפחתיים ונפשיים, היסטוריית השיחות והחיפושים שלהם נעשית מעין ארכיון של חולשות, חששות ומחשבות לא גמורות. דווקא משום שהמידע הזה עשוי להיות אינטימי כל כך, ההתייחסות אליו חייבת להיות זהירה במיוחד.

לרשות ציבורית יש כוח, ולכן גם חובה מוגברת

כאשר אדם מוסר מידע לרשות במסגרת חיפוש, תשאול או חקירה, הוא אינו הופך את המידע לנחלת הכלל. עצם העובדה שהמידע מצוי בידי גוף ציבורי אינה מוחקת את גבולות השימוש בו.

תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות חיזק את מסגרת האחריות והאכיפה הנוגעת לעיבוד מידע אישי. הוא מבטא מעבר מגישה הרואה בפרטיות עניין טכני של מאגרי מידע לגישה המדגישה אחריות ממשית של גופים המחזיקים מידע על בני אדם.

האחריות הזאת אינה מסתכמת באבטחת שרתים מפני האקרים. היא מחייבת גם לשאול מי רשאי להעביר מידע, לאיזו מטרה, האם הפרסום נחוץ, ומה עלול לקרות לאדם בעקבותיו.

במילים פשוטות: מידע יכול לצאת ממערכת מאובטחת באמצעות אדם מורשה ועדיין להגיע למקום שלא היה צריך להגיע אליו.

ומה באשר לחופש העיתונות?

חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הם יסודות חיוניים בחברה דמוקרטית. לעיתים פרסום מידע אישי חושף כשל מערכתי, התנהלות פסולה או שימוש לרעה בכוח. אסור להפוך את הפרטיות לתירוץ שמסתיר מידע בעל חשיבות ציבורית.

אבל גם חופש העיתונות אינו פטור משאלת המידתיות. לפני פרסום פרט אישי ראוי לשאול: מהו הערך הציבורי המדויק שלו? האם אפשר לספר את הסיפור בלעדיו? האם הפרסום מבקר את פעולת הרשות, או רק מעמיק את החשיפה של האדם שכבר נמצא במצב פגיע?

לא כל פרט שמעורר עניין הוא פרט שיש עניין ציבורי בפרסומו. ההבדל בין השניים הוא בדיוק המקום שבו נבחנת אחריות מקצועית.

הפרטיות אינה מסתיימת במקום שבו מתחילה הסקרנות

ייתכן שממצאי הבירור ילמדו שהמידע הועבר כדין, שפורסם ממקור אחר או שהנסיבות היו מורכבות יותר מכפי שנראה כעת. נכון להמתין לממצאים ולא לחרוץ דין.

אבל הלקח העקרוני כבר מונח לפנינו: איתור אדם אינו מבטל את זכותו לחזור לחיים פרטיים. דאגת הציבור אינה בעלות על סיפורו, והעניין התקשורתי אינו היתר בלתי מוגבל לחשוף את עולמו.

רשות ציבורית, כלי תקשורת וגם כל אחד מאיתנו צריכים ללמוד לעצור רגע לפני השיתוף ולשאול לא רק אם אפשר לפרסם, אלא אם ראוי לפרסם. לפעמים האיפוק אינו הסתרה. הוא הדרך הבסיסית ביותר להשיב לאדם את כבודו.

————————————

הטור מביע דעה כללית ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הבירור שעליו דווח טרם הסתיים, ואין בטור קביעה כי גוף או אדם מסוים הפר את הדין.

*לינק למאמר ברשות להגנת הפרטיות

ט.ל.ח.