חודש הגאווה הוא לא רק חודש של דגלים, מצעדים, צבעים וסיסמאות יפות. הוא גם חודש שבו ראוי לעצור ולשאול שאלה משפטית פשוטה, כמעט מביכה בפשטותה: האם מדינת ישראל באמת מכירה בזוגות להט״בים כבני זוג לכל דבר ועניין? התשובה הקצרה היא: כן, אבל לא עד הסוף. כן, נרשם שינוי – אבל לא מספיק ולא גורף.
התשובה המדויקת יותר היא זו: בישראל של היום זוגות להט״בים נהנים ממערך רחב של זכויות בתחומי זוגיות, הורות, עבודה, ביטוח לאומי, ירושה ושירותים ציבוריים. אבל חלק גדול מן ההכרה הזו אינו נובע מחקיקה אזרחית פשוטה, מלאה ושוויונית, אלא מפסיקה, נהלים, רישום מחו״ל, מעמד של ידועים בציבור והסדרים משפטיים עקיפים.
במילים אחרות: המדינה כבר מכירה במציאות החיים. היא רק עדיין מהססת לקרוא לה בשם מלא. זו מציאות הזויה ולא אפשרית.
הזוגיות מוכרת, אבל לא תמיד בדרך המלך – זו הדרך בה צריך ללכת
בישראל עדיין אין נישואים אזרחיים מלאים בתוך המדינה, וממילא זוגות מאותו מין אינם יכולים להינשא כאן בנישואים אזרחיים או דתיים המוכרים מלכתחילה בישראל. עם זאת, בני זוג מאותו מין שנישאו במדינה זרה שבה נישואים כאלה מוכרים, רשאים להירשם בישראל כנשואים במרשם האוכלוסין. לפי כל זכות, לפקיד הרישום אסור לסרב לרשום את מצבם המשפחתי של בני זוג מאותו מין רק בשל היותם בני אותו מין.
זוהי התקדמות חשובה. אבל זו גם המחשה מדויקת לבעיה: הזוגיות מוכרת, אך לעיתים רק אחרי שעברה דרך שדה תעופה, תעודה זרה, תרגום נוטריוני, רישום מנהלי ולעיתים גם מאבק משפטי. כאילו האהבה צריכה קודם לקבל חותמת דרכון כדי שתהיה ראויה להכרה.
המשפט הישראלי אומר לזוגות להט״בים: אנחנו רואים אתכם. אבל לא תמיד אנחנו נותנים לכם להיכנס דרך הדלת הראשית.
ידועים בציבור: פתרון מעשי, לא פתרון ערכי
אחת הדרכים המרכזיות שבהן זוגות להט״בים מקבלים זכויות בישראל היא דרך מעמד של ידועים בציבור. בביטוח הלאומי, בני זוג שהוכרו כידועים בציבור נחשבים כבני זוג נשואים לעניין זכויות וחובות. הביטוח הלאומי אף מתייחס במפורש לזוגות חד מיניים שהוכרו כידועים בציבור או כנשואים במשרד הפנים.
אין לזלזל בכך. מדובר בכלי חשוב, אפילו חיוני. אבל צריך לומר את האמת: “ידועים בציבור” הוא פתרון משפטי שמנסה לרפא בעיה שהמחוקק לא פתר עד הסוף.
זוג נשוי מציג תעודה. זוג שאינו נשוי, ובפרט זוג להט״בי שלא יכול להינשא בישראל, נדרש לעיתים להוכיח את עצם הזוגיות שלו. להראות מגורים משותפים. חשבון בנק. תצהירים. תמונות. הוצאות בית. עדויות של אחרים. חיים שלמים שנארזים לקלסר. זו מציאות בעייתית בעליל ואינה שיוויונית ולמעשה כאן מתחיל הסדק העמוק יותר: זו כבר אינה רק שאלה של שוויון. זו גם שאלה של פרטיות.
כשזכות הופכת לחקירה אינטימית, בניגוד להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
הזכות לפרטיות אינה קישוט משפטי. היא זכות חוקתית. סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי “כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו”.
לצד זאת, לפי הרשות להגנת הפרטיות, מידע בעל רגישות מיוחדת כולל בין היתר מידע אישי על צנעת חיי המשפחה של אדם ועל נטייתו המינית.
וזו בדיוק הנקודה: כאשר אדם נדרש לחשוף בפני מוסדות המדינה מידע על זוגיותו, על חייו המשפחתיים, ולעיתים בפועל גם על נטייתו המינית, מדובר במידע רגיש במיוחד. לא “עוד טופס”. לא “עוד מסמך”. אלא כניסה אל אזור אינטימי של זהות, משפחה, זוגיות, מיניות ושייכות.
כמובן, למדינה מותר לבדוק זכאות. זו לא שערורייה בפני עצמה. מוסדות ציבוריים אינם אמורים לחלק זכויות בלי לוודא שמתקיימים התנאים. אבל השאלה האמיתית היא לא האם מותר לבדוק. השאלה היא איך בודקים, כמה בודקים, ומה המחיר האנושי של הבדיקה כאשר אדם צריך לחשוף את חייו הפרטיים כדי לקבל זכות בסיסית, יש כאן פגיעה בפרטיות. ייתכן שהיא נעשית לתכלית ראויה. ייתכן שהיא חוקית. אבל היא עדיין פגיעה. ואם אפשר להשיג את אותה מטרה בדרך פחות חודרנית, חובה לשאול למה לא עושים זאת.
הבעיה היא חוסר הסימטריה
הקושי מתחדד בגלל הפער בין זוגות שונים. זוג נשוי, בדרך כלל, אינו נדרש להוכיח את עומק יחסיו. אף אחד לא שואל מתי עברו לגור יחד, מי משלם חשמל, האם השכנים יודעים, האם המשפחה מכירה, והאם הם מופיעים בציבור כבני זוג. התעודה עושה את העבודה.
לעומת זאת, זוגות להט״בים רבים, בעיקר כשאין להם נישואין רשומים מחו״ל או כאשר הם מבקשים הכרה כידועים בציבור, עשויים להידרש להוכיח את הזוגיות בפועל. מבחינה משפטית, הדרישה הזו יכולה לחול גם על זוגות הטרוסקסואלים ידועים בציבור. אבל אצל זוגות להט״בים יש רובד נוסף: עצם ההוכחה עשויה לחשוף נטייה מינית או זהות זוגית שאדם לא בהכרח רוצה, יכול או בטוח לחשוף בפני מוסדות, מעסיקים, משפחה, קהילה או גורמים אחרים.
במילים פשוטות: הדרישה להוכיח זוגיות עלולה להפוך לדרישה להיחשף וזה כבר לא עניין טכני. זו פגיעה בכבוד. זו פגיעה בפרטיות. זו פגיעה בתחושת הביטחון של אדם מול המערכת.
הכרה על תנאי אינה שוויון מלא
כאן נמצא לב המאמר: שוויון שאדם מקבל רק לאחר שפתח את חייו האינטימיים בפני המדינה, אינו שוויון מלא. זו הכרה על תנאי. אפשר לומר לזוגות להט״בים: יש לכם זכויות. אבל אם כדי לקבל אותן עליכם להוכיח שוב ושוב שאתם באמת זוג, שאתם באמת משפחה, שאתם באמת חיים יחד, שאתם באמת ראויים להכרה, הרי שהמדינה עדיין אינה מתייחסת אליכם באופן שיוויוני.
המדינה אינה אמורה להפוך אהבה למבחן ראייתי. זוגיות אינה צריכה להיראות כמו תיק מוצגים. משפחה אינה צריכה להיבחן כמו תיק הוכחות. והזכות לשוויון אינה אמורה לדרוש מן האדם לוותר בדרך על הזכות לפרטיות.
הסוגיה רגישה במיוחד כאשר מדובר בהורות. משפחות להט״ביות אינן רעיון תאורטי. הן קיימות. יש בהן ילדים, הורים, אחריות, חיי יום יום, כריכים בבוקר, אסיפות הורים, מחלות חורף, חופשות, דאגות ואהבה.
אבל כאשר ההכרה בהורות מחייבת צווים, הליכים, בקשות, מסמכים או בדיקות נוספות, היא עלולה ליצור פער בין המציאות המשפחתית לבין ההכרה המשפטית.
הורות: המקום שבו ההכרה חשובה במיוחד
ילש לא אמור להמתין שהדיונים בעניין הסדרת הזהות ההורית של מי שמגדל אותו בפועל. הורות היא לא רק זכות של ההורה. היא קודם כול זכות וודאות של הילד.
ככל שהמשפט מקשה על ההכרה, כך הוא מייצר חוסר ביטחון במקום שבו נדרשת יציבות. והיציבות הזו אינה פריבילגיה. היא תנאי בסיסי לחיי משפחה תקינים.
עבודה ושירותים ציבוריים: החוק כבר ברור יותר, אבל המציאות מורכבת
בתחומי העבודה והשירותים הציבוריים קיימות בישראל הגנות מפורשות יותר. חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה אוסר על אפליה מחמת נטייה מינית בתחומים כמו קבלה לעבודה, תנאי עבודה, קידום, הכשרה מקצועית ופיטורים. כל זכות מציג זאת במפורש במסגרת איסור אפליית עובד מחמת נטייה מינית. האם זה באמת קורה? אפשר רק לקוות, או לדרוש זאת על פי חוק, אם קיים חשש כי אינו מתקיים.
שוויון אינו נבחן רק בספר החוקים. הוא נבחן במפגש עם הפקיד. בטופס. בשיחת הטלפון. ברגע שבו אדם שואל את עצמו אם הוא צריך להסביר מי הוא, עם מי הוא חי, ומדוע המשפחה שלו ראויה לאותה הכרה כמו כל משפחה אחרת.
ירושה ורכוש: אל תחכו שהחוק יתעורר בזמן
תחום הירושה והרכוש מדגים היטב את הפער בין החיים לבין לשון החוק. כאשר בני זוג להט״בים חיים יחד שנים רבות, צוברים רכוש, מנהלים משק בית, מגדלים ילדים או דואגים זה לזה, המשפט צריך לתת לכך מענה ברור. בפועל, ההכרה עשויה להישען על מעמד של ידועים בציבור, על פסיקה, על פרשנות ועל נסיבות המקרה.
לכן, מבחינה מעשית, זוגות להט״בים אינם יכולים להרשות לעצמם להסתפק באמונה כללית ש”יהיה בסדר”. כדאי לערוך הסכם חיים משותפים, צוואה, ייפוי כוח מתמשך והסדרים ברורים לגבי רכוש, ירושה, הורות וקבלת החלטות במקרה של מחלה או אובדן כשירות.
זה אולי פחות רומנטי מנרות ויין, אבל לפעמים אהבה צריכה גם נספח משפטי. העולם הישן קרא לזה חוסר רומנטיקה. העולם החדש קורא לזה אחריות.
חודש הגאווה כראי משפטי
חודש הגאווה מזכיר לנו שוב ושוב, כל שנה מחדש שצריך לענות על השאלות הבאות כדי להבין
מי יכול להקים משפחה בלי מסלול מכשולים.
מי יכול לרשת את בן זוגו בלי מאבק.
מי יכול להיות הורה בלי להמתין לאישור.
מי יכול לקבל זכויות בלי לחשוף פרטים אינטימיים.
מי יכול לדעת שהמדינה רואה אותו לא כחריג שצריך פתרון נקודתי, אלא כאזרח שווה זכויות.
יש שיאמרו כי ישראל עשתה כבר דרך. אבל מדוע כלל צריך לעשות את הדרך הזו ולא לקבל כמובן מאליו זכויות המגיעות לכל אדם באשר הוא אדם, בלי לחקור, בלי להקשות, בלי להפר את הזכויות ואז לתת אותן במשורה בחזרה. אז נכון, הפסיקה דחפה קדימה. חלק מהנהלים השתנו. מוסדות ציבוריים הרחיבו הכרה, אבל לא מספיק ולא באופן גורף. זוגות להט״בים קיבלו זכויות שבעבר נראו רחוקות מאוד, אבל עדיין נאבקים כאן. בניגוד גמור אף למגילת העצמאות לפיה, "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.."
אבל מדינה מתוקנת אינה יכולה להסתפק בכך שהשוויון יגיע דרך דלת צדדית. שוויון אמיתי לא צריך להתחנן לפרשנות. הוא צריך להיות כתוב בחוק, ברור, פשוט ויציב.
המסקנה: לא רק שוויון, גם פרטיות
המאבק של זוגות להט״בים בישראל אינו רק מאבק על עצם ההכרה בזוגיות. הוא גם מאבק על הדרך שבה ההכרה ניתנת.
כי יש הבדל גדול בין מדינה שאומרת לאדם: “אתה שווה זכויות”, לבין מדינה שאומרת לו: “תוכיח לי קודם מי אתה, את מי אתה אוהב, ואיך אתם חיים יחד”.
הראשון הוא שוויון.השני הוא שוויון עם חקירה מצורפת.
לרגל חודש הגאווה, הגיע הזמן לומר: הכרה חלקית ובהחלט אינה מספיקה. רישום אינו תחליף לשוויון מלא. ידועים בציבור אינם תחליף להסדרה אזרחית ברורה. והצורך לחשוף חיים אינטימיים כדי לקבל זכויות בסיסיות אינו רק אי נוחות ביורוקרטית. הוא פגיעה בפרטיות, בכבוד ובתחושת השייכות.
הדגל הצבעוני יפה, אבל אינו מתנוסס מול עיניו של המחוקק. אבל בסוף השאלה היא שחור על גבי לבן: האם החוק מעניק לכל משפחה על ילדיה את אותה ודאות, אותה הגנה ואותה הכרה?
עד שהתשובה תהיה כן מלא, חודש הגאווה בישראל יהיה תזכורת. לא רק מצעד של צבעים, אלא דרישה משפטית פשוטה:
לראות את האדם.
להכיר בזוג.
להגן על המשפחה.
ולא לדרוש מאיש לחשוף את נפשו, את מיטתו ואת חייו הפרטיים כדי לקבל את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו.
כי שוויון אמיתי אינו אמור להיות פרס שמקבלים אחרי חשיפה. הוא אמור להיות נקודת הפתיחה.
——————————-
*הכותבת הינה עו"ד העוסקת בין היתר בתחומי משפט בנושאי מעמד אישי ודיני פרטיות.
מאמר זה הינו טור דעה ומיועד למטרות עיון, העשרה ומידע כללי בלבד. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי, חוות דעת מקצועית או תחליף לייעוץ משפטי פרטני המותאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה. ההסתמכות על המידע במסמך זה היא באחריות הקורא בלבד.
ט.ל.ח
